מהמקום שאני רואה
לזיכרה של חיה גרביץ
מהמקום שאני רואה,
אף אחד לא רואה איתי
זה המקום שלי.
אבל, רוצה לשתף,
כי את מי שאני רואה,
גם אתם רואים
ולכן,
מי שאנחנו רואים
משותף לכולנו.
אני באה לבקר
את אמי בבית האבות.
יושבת לה אמי בנחת
בכסא הגלגלים שלה.
מולה, בעברו השני של השולחן,
יושבת לה, אשה קשישה.
אפילו שמה מלא חיוניות, חיה שמה.
” אל תדאגי”, היא אומרת,
“אנחנו כאן”, היא מוסיפה.
ואכן, לא תאמינו,
מה עושות לי המילים,
שכן, אותה אשה,
כפי שכבר למדתי,
היתה לפני שנים
המייסדת, המקימה
של המקום.
היא יזמה, עשתה, טרחה,
במו ידיה, השקיעה יום וליל.
עד שיום בהיר אחד,
דפקה על דלתה “גברת זיקנה”:
ואמרה :
“לא עוד, הרפי,
נוחי לך עכשיו,
האטי את הקצב,
מסרי לאחרים את השרביט !”
לא התעצבה אותה אשה,
גדולה מהחיים היא.
נכנסה לגור פה,
בעצם, ב”ביתה”, אותו הקימה.
אמנם, רצו בה לטפל עתה,
כבכל אחד הדיירים האחרים,
אך היא, למרות שגרה כאן עכשיו,
לא שינתה את יעודה.
גרה בחדר סמוך,
קרוב לכל דבר בבית.
קרוב אל המטבח,
קרוב אל חדר האוכל המלא באנשים
קרוב אל כל דבר שמתרחש.
ואני, שבאה אל אמי,
רואה הכל.
בעיניי, אין תמונה יפה מזו.
איך אותה אשה קשישה,
עדיין נלחמת על
מקומה, הוא גם כבודה.
מבוקר עד ערב
כל חושיה חדים,
עומדת על המשמר.
“הדליקו את האור בחוץ,
כבר חושך”,
היא אומרת,
“אני אוהבת אור,
שהמקום כולו יהיה מואר”.
עיניה נוצצות, בעודה מדברת,
גופה העדין מדבר בעדה
“אל תדאגי”,
היא אלי מדברת,
“הכנתי לה דייסה עם חמאה, שתבריא”
ומתכוונת בכך אל אמי.
וכך מול עיניי המעריצות,
ממשיכה לתאר כמו בשיר הלל
את כל תכונותיו של המקום
וכל זאת ב”גוף ראשון”…
“אנחנו, כאן, דואגים לאנשים
אנחנו מבשלים כל יום אוכל חדש,
אנחנו בודקים , אנחנו שומרים,
אנחנו יודעים מה הם אוהבים,
מה הם צריכים”…
וכך אליי מגיע מבול של מילים
וכל מלה אותי מחזקת
כל מלה אותי מרגיעה.
לא רק אני, אל חום הקשישה מתחברת,
ישנה גם חתולה אחת וותיקה.
יודעת גם היא
שיש על מי לסמוך,
בכל מה שקשור לאוכל
וגם לגשם ולקור.
מתכרבלת לה החתולה
בכסאה של האשה.
“הורידי אותה מן הכסא”,
אני אליה פונה
והיא, במלות החום הכי אוהבות, לי עונה :
“לא, לא צריך, אני מסתדרת,
לי היא לא מפריעה.
יש מקום לשתינו ביחד”
כך לי היא אומרת.
אז דעו לכם כולכם,
אני אדישה לא נשארת,
אני בחוטי קסם אל הקשישה מחוברת.
מאזינה לכל מלה,
לומדת להכיר את עולמה.
מגלה בה עוצמות של מסירות, חום ואהבה
לכל המקום הזה שגם בעיניי הוא נפלא.
היא עדיין רגישה, קשובה, לכל סביבתה,
ותודו שיש מה ללמוד מנסיונה.
מהמקום שאני רואה
יושבת אשה קשישה
מעל ראשה הילה.
כתבה והתרגשה: עליזה רווה
דילוג לתוכן
