תמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה – סיפורה של בלה

בלה בת 83 ילידת 32, בעבר התגוררה בתל אביב ויש לה שתי בנות כאשר אחת מהן נמצאת בארה”ב. כיום בלה מתגוררת בבית אבות עדנה.

“היינו משפחה בת 4 נפשות, אני לא ממש זוכרת את אבא מכיוון שהוא נפטר כשהייתי בגיל צעיר מאוד. אבי היה דוד של אמא, היא הייתה דתיה-מדליקה נרות בשבת והולכת לבית הכנסת. בבית דיברנו יידיש. באותה תקופה לא היה ביטוח לאומי, לכן אמי הייתה צריכה לפרנס את הבית לבד. משרד הרווחה המליץ להוציא ילד מהבית והחליטו שזו תהיה אני.

לדעתי זה מפני שהייתי ילדה שקטה ומופנמת, אחותי למשל הייתה הרבה יותר שובבה היא תמיד הייתה הולכת לשכנה כדי לבקר ולאכול שם. הייתי צריכה גם להרכיב משקפיים, הגעתי למצב שכמעט ולא ראיתי שום דבר.”

כיום בלה לא מרכיבה משקפיים, ראייתה השתפרה עם השנים ולדעתה זה תלוי בשיפור בהשפעה הנפשית כי גוף ונפש זה דבר אחד.

“אז בגיל 9 עברתי למשפחת שפירא בתל עדשים. הגעתי עם סוס ועגלה למושב. ההורים במשפחה היו בני דודים, האמא במשפחה הייתה אישה משכילה, היא באה מרוסיה ועבדה בתור מורה בבית ספר ואילו בנם עסק בעתיקות. הם היו מושבניקים, היו להם פרות, תרנגולות ועוד חיות. הם עבדו מאוד קשה. הייתי במשפחה חדשה ששם חגגו חגים בצורה שונה.

אנשי המשפחה היו נחמדים ועדינים אליי מאוד היה להם קשה עם המבטא שלי בהתחלה, אך בסך הכל היה שם טוב! אני זוכרת אפילו שהאם הייתה רוחצת אותי בפיילה.

אבל דבר אחד הציק לי ועליו בכיתי רבות-על כך שלאחים שלי אין מה לאכול ולי יש.. בחופשות הייתי נפגשת איתם, לפעמים אני הייתי נוסעת אליהם ולפעמים הם היו באים אלי.

בסיום לימודי בבית הספר היסודי. הלכתי למשק חקלאי בפתח תקווה ששם הייתה פנימייה שבה ישנים, לומדים ועובדים.  בקבוצה שהייתי היו כל מיני עולים חדשים.

זאת הייתה פנימייה שבה ישנים ולומדים. היה שם נחמד, אהבתי את המקום. מה גם שהייתה לי שם מורה, אשתו של רופא מבי”ח עפולה. היא מאוד אהבה אותי והתייחסה אלי יפה מפני שלא הייתי מהמקום.

אחרי שסיימתי ללמוד חיפשתי מה לעשות. אמרתי לעצמי שלצבא בטח לא יקבלו אותי עקב בעיות ראיה. אז הלכתי לבית ספר לאחיות, ולמדתי שם במשך שנה.

עסקתי בזה מפני שאהבתי לטפל ולעזור לחולים. התחלתי לעבוד בבית חולים צהלון (כיום הוא בית יולדות) ועבדתי גם בבי”ח בלינסון. במהלך עבודתי הייתי הולכת לביקורי בית ודואגת לאשפז את החולים. כולם מאוד העריכו וכיבדו אותי.

אני לא הייתי מקשקשת עם האחיות לא הייתי יושבת לדבר איתם או לרכל, במקום זאת הייתי יושבת עם החולים.

את בעלי מצאתי בזכות עבודתי. הוא היה משותק רגל בגלל מחלת האפידמיה שהתפשטה באותה תקופה. הוא התאשפז בבלינסון. אני טיפלתי בו וכך הכרנו. כאשר הלך נעזר הוא במקל עקב נכותו, במשפחתו היה בן יחיד ונולד בגרמניה במשפחה של יקים.

הוא למד בארץ, אני חושבת שהוא היה חכם, על אף שהחינוך שנתן היה רך מדי לטעמי. אחרי שעזבתי את העבודה, אז הייתי גרה בצפון תל אביב ממול לרמת אביב. יש מועדון שבו יש פעילות מול האוניברסיטה ששם הולכים לטיולים ועושים פעילויות. אפשר לומר שהחיים לימדו אותי להסתדר בכל מצב.

הסיפור על וולזין-צירוף מקרים

גרתי בתל אביב ביפו בשכונת יפו (שבזי), ברחוב בשם וולזין, הרחוב ברוסיה שמשם עלו הוריי גם נקרא כך על שם הישיבה שבה למד ביאליק תורה. בשכונה היו גם יהודים וגם ערבים.

המסר אישי שלי: להסתכל על חצי הכוס המלאה, זה עושה הרגשה טובה לבן אדם עצמו ולהבין שכל אדם בא מתרבות אחרת מחינוך אחר.