קל יותר להסתדר לבד – סיפורה של ע’

סיפורים מהחיים

סיפורים מהחיים

ע’ נולדה בשנת 1925 ולה היו 4 אחיות ואח והיא היחידה שנשארה מכולם. ע’ גדלה בבית שומרת מסורת ושבת אך כאשר נישאה שמרה על מסורת חלקית מכיוון שבעלה לא הקפיד, לאחר שבעלה נפטר החליטה להסתדר בכוחות עצמה אולם שבירה של האגן הובילה אותה לעבור לבית אבות עדנה שם היא נמצאת 3 שנים בבית אבות.

“בתקופה שבה נולדתי, מספר בתי החולים בארץ היה קטן. לא היה נהוג להגיע לבית החולים אלא במקרים קריטים ומי שהיה יכול היו בעיקר אלו שהיה להם רכב. אני נולדתי בבית ולא בבית חולים. בכלל, אפשר לומר כי הכול שונה היום לעומת פעם. מבחינה חברתית הבילוי של מרבית האנשים הייתה פגישה ביום שישי עם חבורה קבועה ומשחק קלפים.

פעם הילדים היו משחקים יחד, פעם היה יותר קשר בין האנשים. היום יש דברים שלא חלמנו שיהיה. למשל אנו גרנו בזיכרון כאשר רצו לקנות לנו דברים היינו נוסעים לחיפה פעם אחת בקיץ או לפני חג, קונים בגדים וזהו! לא היה משהו קרוב, היום יש בכל מקום דברים. אופניים היו רק למי שהיה הרבה כסף, למי שלא היה- גם לא ביקש. בגלל שלא היו דברים, אז גם לא חשבנו על מה שחסר לנו.

בתור זוג נשוי המשכנו להתגורר אני ובעלי בזיכרון יעקב, עד שבעלי עבר עבודה והצטרכנו לעבור לעפולה. עישנתי במשך 50 שנה והגעתי למצב שבו הצטרכתי לעבור ניתוח מעקפים (ניתוח עקב סתימות בורידים שעוברים ללב). במשך שנים הרופאים ניסו לשכנע אותי להפסיק, אך ללא הצלחה. כאשר יצאתי מבית החולים הפסקתי לעשן בבת אחת ולא רציתי יותר”.

ע’ מספרת כי לאחר שבעלה נפטר לא הייתה לה בעיה להישאר לבד בביתה שבעפולה. היא אהבה לקרוא ספרים, לראות סרטים ולדאוג לעצמה ללא תלות באף אחד. בנוסף, אחותה הייתה גרה בקרבתה וכך הייתה לה חברה. אחרי שנפלה ושברה את האגן קיבלה מטפלת מביטוח לאומי שבאה למשך שעתיים לכל יום שלטענתה הייתה נהדרת. אך לע’ היה קשה לעשות פעולות לבד. לכן החליטה ללכת לבית אבות וכך הגיעה היא הגיעה לבית אבות עדנה.

בלבה היא חשבה שכאשר תגיע לבית אבות החיים שלה יגמרו, אך גילתה שדווקא כאן סייעו לה וטיפלו בה כראוי. מכל משפחתה רק היא נשארה. אין לה ילדים.

יש לה גם כמה מסרים: החיים יפים הכל תלוי ברצון, הכל, כל דבר שהחלטתי עשיתי, לא היה לי דבר שהוא קשה מדי.

היא מספרת שהיא מכירה אנשים שמתלוננים רבות על מצבם אך היא אינה נוהגת לעשות זאת. זאת מכיוון ש “אם כואב לי משהו אז אני הולכת לנוח. לצעוק או להתלונן לא יעזור לי, את זה אני כבר יודעת.”

פורסם בקטגוריה דיירים מספרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.