לא עוד חיי מצוקה ועוני – סיפורו של יוסי

סיפורו של יוסי

סיפורו של יוסי

יוסי הוא יליד הארץ, נולד בשנת 1912 בעברו שירת בפלמ”ח, כיום גר בבית אבות עדנה כשנתיים וחצי שנים.

“חיינו בחיפה בתקופת סוף מלחמת העולם השנייה. השכונה הייתה של יהודים והייתה נמצאת בתוך שכונה גדולה של ערבים. אפשר לומר שהתחלתי מאפס, המצב הכלכלי בבית היה בלתי נסבל. הלימודים בבית הספר הדתי לא התאפשרו בגלל שעלה כסף, ובגיל 13 הורי הוציאו אותי משם. עברתי ללמוד בבית ספר נוצרי- “צרפתי-ערבי”, שם לא היה צורך לשלם. אני מעיד שהייתי ילד מנומס וחרוץ, הייתי חביב על כולם. הייתי פעיל ועוזר לאנשים, אהבתי את זה ואני מרגיש שזה הדבר שהציל אותי מנפילה.

המשכתי ללמוד במשך שנתיים ויצאתי מבית הספר כאשר אני יודע 3 שפות: אנגלית, ערבית וצרפתית. היום אני כבר יודע 8 שפות.

“בגיל 15 החלטתי לקום ולעשות מעשה. התחלתי לעבוד על מנת לעזור להורי בפרנסת הבית. עבדתי בחלוקת עיתונים, עבור יום אחד של עבודה הייתי מרוויח גרושים.

עסקתי גם בחלוקת קרח ומצרכים מהמכולת בבתים, עשיתי זאת תמיד עם חיוך על הפנים. הגיע זמן ששלחו אותי לעבוד במפרץ חיפה להדפיס טיקטים על בשמים בלועזית. באותו זמן זה נחשב להישג ענק לעבוד שם. היה צורך לכתוב באנגלית ואף שהייתי ללא השכלה הצלחתי להשתלב שם. בכלל זה לא היה רגיל שילד בן 15 יעבוד בבית חרושת ויפרנס את משפחתו.

כשהמצב הכלכלי בבית השתפר מעט, הייתי צריך להמשיך ללמוד והלכתי לשיעורי ערב. בגיל 16 שלחו אותי לנוער העובד לילדים מועטי יכולת שהיה נמצא בקיבוץ נען שבשפלה. לימדו אותנו שם מקצועות בסיס וסיפרו לנו על הפלמ”ח. אני זוכר שאז התחיל טרור בין  יהודים, ערבים ובריטים-זה היה לקראת קום המדינה. לאחר שסיימנו שם כל הקבוצה עברה לקיבוץ גבעת השלושה.

קיבלנו שם אוכל ויכולנו לעשות כביסה, כדי לא להעמיס הוצאות כספיות על ההורים. משם גויסנו לפלמ”ח בכ”ט בנובמבר. לא חייב להיות משכיל כדי להתקבל לפלמ”ח. צריך להיות ממושמע, חסון, חברותי , די נבון וצייתן- פקודה זו פקודה. בין חברי הצוות היה שיתוף פעולה באופן מושלם, איש לחברו היה נאמן.

בפלמ”ח הבנות היו בתעלות ואילו הבנים היו בתפקיד ההתקפה. פעם אחת יצאנו לפעולה כדי לכבוש את לטרון, הבנות לא השתתפו אבל היו שם צעירים עולים חדשים. הפעולה לא ממש צלחה כי נאלצנו לסגת, אריק שרון היה מפקד הפעולה. שכבו הרבה פצועים אני והחובש מצאנו את עצמנו תחת אש חיה. הכדורים עברו לידנו במרחק נגיעה. החובש שהיה איתי אמר שאין ברירה וחייב לזרוק את הרימונים שבידי על מנת להינצל.

הוא אמר בתוקף שלא ניפול לידיהם בשום פנים ואופן. הם היו קרובים מאוד, אחז אותנו פחד נורא… המטרה היחידה שעמדה לנגד עינינו הייתה להישאר בחיים. לא יעדנו מה לעשות? או שבורחים או שנלחמים בוודאות להפגע. לבסוף הצלחנו לצאת מהמקום בשלום, אך היו הרבה נפגעים.

לאחר שנים ארוכות….

יום אחד, ממש לא מזמן חברה שלי נסעה למושב מגשימים-מקום במרכז הארץ שנמצא ליד העיר לוד. הייתה שם חתונה לקרובת משפחה, אני לא רציתי להגיע לשם. אמרתי לה כי במושב אליו היא נוסעת, מתגורר חבר מהפלמ”ח בשם “פארול”. היא הלכה ושאלה עליו.

לבסוף היא מצאה אותו ואמרה לו שהיא חברה של.. “אנטנה”. הוא כל כך התרגש, התקשר ודיבר איתי בהתלהבות רבה, זה היה מאוד מרגש מפני שלא דיברנו מאז שירותנו יחד. אם אתם שואלים לגבי השמות זה בגלל שככה קראו לנו בפלמ”ח. לא היה אחד שלא היה יודע על הרביעייה עם השמות המצחיקים: הגן-בחור חזק באמת מגן, יול-זה השם שלו, אנטנה (אני)-הייתי גבוה, פארול-שם משפחה.

לא ייאמן, שני פלמ”חניקים נפגשים מאז מלחמת השחרור עד היום.”

“המסר שלי הוא: כל אדם יכול להתגבר על הכול, אני הגעתי מלמטה עד להיכן שאני היום, אפשר להגיע למקומות הכי גבוהים אם רוצים בכך. חשוב מאוד שגם אם יש קושי לא להתייאש ולא להישבר כי זה יעבור. חשוב גם אהבת הארץ”.

פורסם בקטגוריה דיירים מספרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.