חשיבות ביקורי המשפחה

הזיקנה וההזדקנות נתפשת בחברה המודרנית כבעיה, נטל חברתי ומחלה פיזית וחברתית.
לעיתים קרובות הזקנה מקושרת לחוסר אסטתיות רוע ואימה וקיימת רתיעה ממגע פיזי עם זקנים.

לגבי קשישים השוהים בבית אבות, עמם אני עובדת, הדעות הקדומות המתייחסות לזיקנה מקבלות , לכאורה, אישור ואישוש. ואכן, כששאלתי בני משפחות של קשישים אשר אינם מביאים את ילדיהם לבקר את סבם או סבתם מדוע הם נוהגים כך, לעתים קרובות התשובה היתה שהם מבקשים לחסוך מהצעירים מראות קשים עמם לא רצוי שיאלצו להתמודד בגילם.

משפחה כמקור עיקרי לתמיכה

משיחות עם הקשישים, למדתי שהמשפחה משמשת מקור עיקרי לתמיכה אמוציונאלית , לשאיבת אנרגיה, דימוי עצמי חיובי, בטחון, תחושה של המשכיות, ואף, במקרים רבים, הטעם בשלו כדאי לחיות.
קשישים שילדיהם ממעטים לבקרם, מדברים בכאב על הרגשה של בדידות קשה ותחושה של נטישה. לעיתים הקשיש רואה את עצמו מבעד לעינהם של האחרים- בעיקר בני משפחה- וכאשר הם נרתעים מחברתו הדבר ניכר בדימוי העצמי שלו.
קשישה אחת אמרה לי, “עשיתי מאמץ אדיר כדי להשתקם, אמנם כל הצוות שמח איתי שחזרתי ללכת, אבל הכי חשוב לי שהבת שלי תראה את זה, או לפחות לספר לה, אבל היא לא נתנה לי הזדמנות, לא באה ולא טלפנה”. במובן- מה אשה זו השתקמה עבור בתה, ונותרה מתוסכלת כיוון שאף שהשיקום הפיזי הושג, השיקום הנפשי דורש את שיתוף הבת.

חשיבות הביקורים לקשיש

המקרים של קשישים נטושים כמעט לגמרי מצד בני משפחתם אינם הרוב, אך עדיין הם רבים מדי ולי אישית הם תמיד כואבים. אך מעבר לכך, אין ספק שאיכות הטיפול בקשיש עולה ביחס ישיר לתכיפות הביקורים של בני המשפחה.
ניהלתי שיחות אישיות עם בנים ובנות של מאושפזים הממעטים לבקר, וגיליתי שלעיתים קרובות הם שרויים בחרדה מפני הזיקנה, המרחיקה אותם מהמוסד בו מאושפז/ת ההורה. במקרים אחרים הם חדורי רגשי אשם קשים על ש”השליכו” את ההורה למוסד תחת לשאת בנטל בעצמם. ישנן לצערי גם משפחות שמגלות עניין בקשיש או מאבדות עניין רק בכפוף לשיקולים כלכליים.

שיחות לשינוי המצב

הניסיון הורני שאין לקבל את המצב בו בני משפחה רבים כמעט אינם עורכים ביקורים אצל הקשיש בבית האבותאו בבית דיור מוגן כנתון בלתי ניתן לשינוי. שיחות עם בני המשפחה עשויות בהחלט לשנות מצב זה. בכל אחד מהמקרים אני ממקדת את השיחות במה שנראה לי שיביא את בני המשפחה להרבות בביקורים. כלומר, קנה המידה הוא תועלת הקשיש. אם לשם כך יש למקד את השיחה בבעיות המשפחה- זאת אעשה, ואם מיקוד בבעיית הקשיש או הטיפול בו יביא את השיפור – אפנה לכיוון זה.
באחד הקרים, למשל, סיפרתי לבתה של דיירת שאמה סבורה שאין מבקרים אצלה כיוון שמשהו אצלה לא כשורה, שהיא איננה כפי שהיתה. הדבר הביא לשינו דרמטי במנהגי הביקור של המשפחה: מהעדר ביקורים מוחלט לביקור מידי כמה שבועות. מצבה של הקשישה הוטב, והטיפול בה הפך קל יותר כיוון שנחסכו שיחות עידוד ותמיכה שממילא לא הביאו עמם כמעט כל הקלה.
לסיכום, כיוון שביקורי המשפחה חיוניים עד מאוד לקשיש וליעילות הטיפול בו, אני סבורה שיש להקדיש לנושא לא פחות מאמצים מאשר לטיפול הפרטני בקשיש.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.